משתפים וזוכרים

כמה דחיתי את הרגע הזה, רק לא לסכם את שומינוב. האמת שניסיתי כבר כמה ימים לכתוב, לכתוב כדי לא לשכוח אבל איך בכלל אפשר לסכם בנאדם במילים? ואיך אפשר לסכם את שומינוב האגדי... ואחרי הסיכום זה נגמר? הרי לעולם לא יגמרו הסיפורים והחוויות ובעיקר השיעורים לחיים שלמדתי ממנו. לא נתפס. ובכללי עוד לפני שהתחלתי לכתוב אני בטוח שיש עוד מליון שיחות וחוויות ששכחתי כבר. את שומינוב ראיתי לראשונה כשהייתי טירון צעיר בפלוגת צבר במרץ 20. הוא לא היה המ"מ שלי בטירונות אבל מההתחלה הוא סיקרן אותי ומההתחלה הוא היה ניראלי עצום בגוף שלו ובאישיות שלו. לקראת האימון המתקדם וחלוקת המחלקות מחדש, שומינוב קיבל את מחלקת הפיקוד (היה ברור שזה מה שיקרה). אני הייתי במחלקה אחרת ובאחד הימים הופתעתי ששומינוב ניגש אליי ושאל:"ולך! אתה לא רוצה להיות מפקד? תחשוב על זה." ובאמת שבועיים לפני המסע כומתה עברתי למחלקת הפיקוד ועליתי איתם לגדוד לאימון ברמת הגולן. בצבא מהר מאוד מתחברים ומכירים חברים חדשים אך מהר מאוד הקשר גם יכול להחלש כי עוברים מקום ובטח אצל מפקדים שמחליפים מסגרת כל כמה זמן. משום מה עם שומינוב שמרתי על קשר ממש טוב ובאמת לאורך השירות הוא ייעץ ותמך ובעיקר נתן את התחושה שהוא שם בשבילי לכל מה שאצטרך. עוד כשהיינו בגדוד שומינוב די חייב אותי לצאת לקורס נמ"ר ולמרות שפחדתי מאוד מהנמ"ר פחדתי יותר ששומינוב יעשה לי משהו. אם הברירה היא להתעסק עם שומינוב או עם הנמ"ר עדיף את המכונת מלחמה הזאת ולא את שומינוב (שגם הוא מכונת מלחמה לא קטנה). וגם אחרי קורס מ"כים תמך בי מאוד לצאת לקורס קצינים. קשה, קשה לסכם במילים בנאדם של מעשים גדולים. כשאני עוצם עיניים ומנסה להיזכר בבנאדם עולות בי הרבה חוויות איתו. אני נזכר איך באימון המתקדם הוא תפס אותי כותב לעצמי אחרי השעת ט"ש והבהיל אותי: "ולך! מה אתה עושה?" ואז בנועם אמר לי ללכת לישון. ובתרג"ד באימון בגדוד שאג עליי להזיז את הנמ"ר אחורה ואח"כ אמר לי "ולך אל תתרגש ככה זה. המח"ט צועק על המ"גד, המג"ד על המ"פ המ"פ צועק עליי... אז אני נכנסתי לזה גם. אל תתרגש ". הוא התגאה שלעולם הוא לא נפל פצוע בתרגילים וגם שקצינים בכירים ניסו להפיל אותו פצוע הוא סירב להם בפנים. יומיים אח''כ כשהיינו בבית בהגנה באל פוראן, כשראה שלא קורה כלום עם התרגיל רצה לתרגל קצת את החיילים שלו ואמר לי או יותר נכון פקד עליי "ולך! פול פצוע!" ואני כמו חכמולוג מצטט אותו "שומינוב, בחיים לא תפיל אותי." מפה לשם אחרי שרצתי כמו מטורף איזה חצי דקה הוא הפיל אותי לרצפה, עלה עליי וחבש אותי וכמובן לא שכח לעלות בקשר ולפרט שאני ספציפית נפצעתי כמו שהוא דרש וכמובן שהוא היה מבסוט ואיים עלי שזה פעם אחרונה בחיים שלי שאני חושב בכלל לסרב לו פקודה. פייר? פחדתי פחד מוות. לעולם לא אסרב לך יותר. תמיד הפתיע אותי מחדש כמות הידע שיש לו בכל דבר. כשהיינו בנמ"ר איתו בעוד נסיעה לעוד תרגיל הוא הסתכל עלינו (היינו שם איזה 4-5 דוסים בוגרי ישיבות) כנראה הוא חיכה שנהיה בעומק התרג"ד שכולם עייפים ורעבים ושאל אותנו בעדינות שאפיינה אותו: "סמרטוטים!! מה הדף היומי היום?" כמובן שהייתה דממה כי לאף אחד לא היה מושג. אז הוא חייך ואמר:" היום זה פסחים נב!" ואז עצר רגע, חישב משהו "לא! היום פסחים נג!" ואז הסביר על הסוגיה שם והקשה ותירץ וכמובן שהשאיר אותנו עם פה פעור וטעם של עוד. רק תתן לנו עוד קצת מהידע שלך והרצון שלך. שומינוב הקפיד להכניס בנו ערכים ולמרות הקורונה והאתגרים הוא לא וויתר ועשה לנו יום ניווט וגם יום שבו שיפצנו מחדש תצפית לזכר נופלים והוא גם הביא לשם את ההורים של הנופלים והיה באמת מרגש. כיאה לחיילים של שומינוב הוא דרש ממנו תמיד יותר וכשראה אותי הולך לשירותים בקלע כשהייתי בלי הנשק עליי הוא עוד רגע ותלה אותי. בכלל בקלע הוא היה מרביץ לנו לעיתים. לא לא, לא בקטע עדין. הוא היה תופס חייל ומעיף אותו מהמיטה ואומר לו "סמרטוט מה עשית היום? איך התכוננת למלחמה היום? במה אתה טוב יותר היום מאתמול?" ככלל אני ראיתי איך דרך המכות הוא היה אומר לנו מתחת לכל הפסון של הקצין הקטלני שבו "אני אוהב אותכם. אתם הילדים שלי!". כשדרכינו נפרדו בסוף האימון הוא עשה למחלקה ערב פרידה ונתן לנו פתק עם דברים שכתב יוני נתניהו על אחריות (מתוך הספר מכתבי יוני, דברים שאמר כשעזב את גדוד השריון עליו פיקד). כשהייתי מ"כ בקורס מ"כים שומינוב היה בביסל"ח כחלק מקורס מפים ולא וויתר על ההזדמנות לתפוס את כל הצברניקים ולתת לנו מוסר שלא נהיה בינוניים וסיפר מה הגדוד עושה ומה האתגרים. תמיד אהבתי לשמוע אותו מדבר. כשהייתי מ''מ בבא"ח והוא היה מ"פ בהר קרן זכיתי פעם אחת לנסוע איתו מהצפון עד לבא"ח. הוא סיפר לי איך היה שׂם בכל יום ראשון לנהג שלו את השיר "מצווה גדולה להיות בשמחה" כשהנהג שלו היה מגיע עם פרצוף יום ראשון... וזכיתי לראות אותו בעוד ח' פלוגתית שעשה לחיילים שלו ביום חינוך במוזיאון כשלהו (האמת, כבר לא זוכר). דיבר בלהט על ציונות ועל המלחמה ועל זה שאסור לנו להיות בינוניים ולהאמין בעצמנו ובאיום. כמו תמיד. אני בטוח שיש עוד המון חוויות ודברים שאמר שכבר שכחתי וכל כך כואב לי שלא הייתי איתו עוד קצת באותה מסגרת. כנער, תמיד הפתיע אותי איך כשחיילים נהרגים מספרים כמה הם היו מושלמים. בתוך תוכי חשבתי שאולי זה כדי שהזיכרון מהם יהיה טוב ואולי כי זה לא הזמן להזכיר את הנפילות שיש לכל אחד. שומינוב באמת היה מושלם. שומינוב זה מכונה (כמו שהיה נוהג להגיד כדי להחמיא לחייל או כדי לתת לו מוטיבציה). שומינוב זה מכונה של ניצול זמן. כל הזמן קורא, כל הזמן חוזר על משהו שלמד, כל הזמן מדבר על ערכים, ציונות, הסטוריה. כל הזמן מזכיר לנו להיות טובים יותר למלחמה ולחיים. לא לבזבז את הזמן, להיות משמעותיים. כל הזמן ללמוד. שומינוב בשבילי זה חכמה אינסופית בכל נושא כל שהוא. הוא ידע הכל! ככה חווינו אותו! ודרך זה הוא ידע לדבר ולגשת לכל חייל וחייל דרך העולם שלו אם זה סוגיה ברמב״ם או פילוסופיה ואפילו לדבר על איזה מועדון יותר טוב ממועדון אחר ולמה. שומינוב זה זיכרון פנומנלי. פשוט זכר הכל. שומינוב זה אמונה גדולה בצדקת הדרך. אמונה גדולה שאנחנו צודקים! שמה שאנחנו עושים עכשיו זה הכי טוב לעם ישראל! שומינוב זה ציונות חיה ובועטת. הוא היה ציוני אמיתי. זה בער בו. שומינוב זה לחיות למען עם ישראל (וגם למות למען עם ישראל). שומינוב זה מנהיג ברמ"ח אבריו. מנהיג שידע לדרוש ולחבק. ידע להעניש עונשים כואבים כדי ללמד וידע לתמוך, להרגיע וללמד. ממש כמו אבא. קשה מאוד לא להתאהב בו ולא ללכת אחרי שומינוב. שומינוב זה אמת. הלך אחרי האמת שלו עד הסוף גם אם זה אומר לצעוק על המח"ט או ללכת נגד כולם. כששומינוב היה אומר משהו כולם ידעו שזו אמת. שומינוב לא חשש להגיד את דעתו. תמיד. שומינוב בשבילי זה כמו אח גדול שתמיד מייעץ ועוזר ומציל את הסיטואציה. (אולי בגלל זה בדרך להלוויה שלו מכל השירים ששמעתי גם עצובים וגם סתם שירים מה שהכי ריגש אותי והציף אותי זה דווקא השיר "אחשלי" שיר מצחיק שפתאום דקר אותי בלב כל כך חזק). שומינוב זה מודל לחיקוי אבל על אמת. כולנו ידענו שאין דבר בעולם שיכול לפגוע בך. כולנו לא האמנו שראינו את השם שלך בחדשות ואני מאמין שיש עוד כמוני שעד עכשיו לא כל כך מאמינים ומחכים שתצוץ מתישו ותגיד שזה ממש הזוי כל הזמן שאנחנו מבזבזים כדי לבכות עליך ושיכלנו בזמן הזה לקרוא ולהחכים. שומינוב יקירי אנחנו מתגעגעים מאוד. זכיתי שאדם גדול כמוך בא לשמוח איתנו כשהתחתנו אישתי ואני. כששמעתי את הבשורה המרה אמרתי לעצמי שכל מה שייכתבו עליך וכל הכתבות והסרטים שצריך לעשות עליך לא יספיקו לתאר את האישיות האדירה שלך. יחיד בדור. ואני לא מגזים. בדרך לשבעה,לניחום אבלים שוב שמעתי שירים בדרך ושוב המחשבות צפות. ופתאום אני קולט שהשיר מדבר עליך. השיר הוא פסוק מתהילים: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים" (פרק מ"ב פסוק ב') ופתאום נופל לי האסימון. כאייל. אייל שכולו צימאון למים, לידע, לעזור, להציל, להיות חלק בשביל העם. צימאון אינסופי לטוב. אייל שומינוב הי"ד. שומינוב אחי היקר, אני מתגעגע כל כך והייתי רוצה כל כך לדבר איתך ולהתייעץ איתך איך מרפאים את הכאב כי לאחרונה איבדתי חבר אהוב, אח בלב ואני מרגיש ששיחה איתך הייתה מרגיעה אותי מאוד. רציתי לספר לך שכבר חודש אני אבא, ליהודה בננו היקר. רציתי לספר לך שאני לא רגוע ומקווה שאתה לא כועס עליי מכל סיבה כל שהיא. אוהב אותך מאוד, היה מליץ יושר בעד עם ישראל ואני בטוח שאתה נמצא כל כך קרוב לכיסא הכבוד עכשיו אז תתפלל עלינו. יש משפט של הרב קוק זצ"ל שיכול לתאר את שומינוב: "האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות" (מתוך אורות הקודש ח"ב עמ' שע"ז). כלומר מי שגדל באמת ניגש לכל דבר בגדלות. גם לדבר שנראה "קטן". כזה היה. ניגש לכל דבר לכל משימה בכובד ראש וביחס רציני. ניגש בגדלות לכל דבר בחיים. ת.נ.צ.ב.ה. יהי זכרו ברוך. נ.ב אני בטוח שכבר הספקת לתפוס שם את כל הגדולים ולהתפלפל איתם באלף ואחד דברים. מתגעגע ואוהב אביב ולך