מפקד ברוח צה"ל

פעולותיו של אייל בשבת 7.10.2023 עם פרוץ המלחמה

ביום שבת ה-7 לאוקטובר, אייל שהה בבית ההורים בכרמיאל, עם היוודע האסון בדרום הוא הוקפץ לבסיס. המג"ד הורה לאייל ולמ"פ נוסף, להגיע לבסיס 'טלמונים', שם שהה הגדוד, והנחה אותם לארגן את כל פלוגות הגדוד למוכנות למלחמה. המג"ד עצמו, יחד עם החפ"ק שלו ועם שני מ"פ נוספים נסעו ישירות לדרום. תחילה עברו למרחב מסיבת 'הנובה' ליד קיבוץ רעים, משם המשיכו לקיבוץ כיסופים. עם הגיעם לכיסופים מצאו שהקיבוץ כבר טוהר ממחבלים על ידי כוח אגוז, שהספיק להגיע לפניהם. הם התבקשו לבצע סריקות חוזרות ולעזור עם פינוי תושבים. לרשותם עמדו 5 ג'יפים, הם עברו מבית לבית, חילצו תושבים ופינו אותם לנקודת איסוף של האוטובוס, אשר הסיע אותם משם למלונות ים המלח. תוך כדי הפינוי הם נתקלו במחבלים, בקרב היריות מולם הרכבים ניזוקו, קשר המג"ד ושני מ"פ נפצעו.

אייל התקשה לעסוק במשימות מנהלתיות מרחוק ולא לקחת חלק בלחימה בפועל. הוא צלצל למג"ד מספר פעמים, עד אשר שכנע אותו לאשר הצטרפותו לצוות הלחימה בכיסופים. המג"ד הנחה אותו  לוודא שמישהו מקבל אחריות על הכנת הגדוד ללחימה וביקש שבדרך ידאג להביא צמיגים לג'יפים שהתפנצ'רו מהירי.

לבסיס טלמונים כבר הספיקו להגיע כוחות מילואים של החטיבה. אייל קיבל כוח מילואים, הטיל עליו את משימת ההערכות של הגדוד ללחימה ולאחר שתידרך אותו נסע לכיסופים. בדרך הוא ניפגש עם אחד המ"פ בעיר שדרות, שם הם סייעו לטהר כמה בתים. פנו לחפש צמיגים לג'יפים וכשמצאו את הנדרש המשיכו דרומה.

עם הגעתם לכיסופים, אייל היה חדור מטרה, מתוך אחריות גדולה לאזרחים, הוא התעקש לסייע בפינוי התושבים במהרה. הוא הצטרף למ"פ האחרים ולאנשי כיתות הכוננות והמשיך לפנות תושבים כל הלילה. הם סרקו בית בין שתי קומות, בעודם בקומה הראשונה, מחבל ששהה בקומה השנייה פתח עליהם באש מלמעלה. אייל והמ"פ שאיתו קפצו לצדדים, האחד למטבח והשני לסלון. המחבל זרק רימון ומהרסיסים אייל נפצע ברגלו והמ"פ השני בידו. אייל התקדם לכיוון המחבל במדרגות, שם המחבל פותח ביריות מטווח אפס, קליע חדר לכף ידו של אייל, החייל שהיה עם אייל ירה במחבל פצע את המחבל, אך ולא הצליח לנטרל אותו. אייל חבש את עצמו והמשיך בקרב. הכוח של אייל יצא החוצה ועל הבית הופעל ירי פגזים, שגרם לו לעלות באש. כתוצאה מכך המחבל נפצע, אך הצליח להסתתר מאחורי הבית והמשיך להילחם עד שנורה ונהרג.  

בתום האירוע, למעשה ארבעת המ"פ היו פצעים. אייל נפצע מקליע בידו ומרסיסי רימון ברגלו, רסיס נוסף פגע במכשיר הקשר שאחז ובנס נמנעה ממנו פציעה גם בבטן. בשעת ערב רס"ר הגדוד פינה את כל המ"פ לבית חולים סורוקה, הם קיבלו טיפול רפואי וסרבו להתאשפז.

בדרך לעוטף אייל הקליט בקול נסער הודעה לחיילי הפלוגה:

פלחוד, אני פונה אליכם ככה, כי הפלוגה שלנו מפוצלת עכשיו לארבעה מוקדים  ואני לא יכול לתפוס את כולכם, כי אני פה גם בנהלי קרב, אבל אני אהיה איתכם בכותרות:  תראו, אנחנו במצב מלחמה קיצוני מאוד.  אנחנו בערך עם 1,000-1,200 הרוגים,  יישובים שלמים שנכבשו,  משפחות, אלפי משפחות שפורקו לגמרי,  מפקדים מרמת תת-אלוף עד אחרון החיילים,  שנחטפו, שנהרגו, גדודים שלמים שיצאו מכשירות ללחימה בכלל,  כי שחטו את הלוחמים שלהם בעזה.  עכשיו, תראו, אנחנו במצב שמי שהיה אתמול בדרום ראה את זה.  אין אף אחד אחר שיעשה.  כל אחד חותר למגע. אתה רואה תת-אלוף, מסתער עם חייל.  אתה רואה, אלוף בצבא, מסתער עם שוטר.  אין אף אחד אחר שיעשה את זה.  עכשיו, מה שאנחנו צריכים זה כל אחד פה לשים את האישי בצד,  לשים את הלאומי במרכז.  המדינה שלנו תחת מלחמה, זו יכולה להיות נקודת שבר שמשם המדינה תלך לאבדון  וזו יכולה להיות נקודה שתבנה אותנו וזה תלוי רק בצבא.  אין מה להתעסק במה שהיה עד עכשיו.  עכשיו עם ישראל צריך צבא של לוחמים אריות, שלא רואים בעיניים חוץ מדבר אחד,  להרוג את כל 'החמאסניקים' בעזה.  זה מה שאנחנו צריכים לראות בעיניים.  אתמול היו לנו כמה היתקלויות, נפצענו, כל ארבעת המ"פים נפצעו  וחבשנו את עצמנו, פינינו את עצמנו, חזרנו והכול טוב, ארבעתנו ברחנו מבתי חולים  ואנחנו בסדר גמור.  יריות  מטווח של מטר,  שחלק שהיו איתי ושנפצעו מרסיסים ורימונים והכול בסדר.  מה שחשוב, שממשיכים להילחם.  עכשיו אני אומר לכולם פה, אני צריך אתכם איתי והמדינה צריכה את הפלוגה שלנו והיא צריכה את הצבא חזק עכשיו ...  זה ייקח אולי יום, זה ייקח יומיים, זה לא משנה.  המשימה שלנו היא אחת.  אנחנו נכנסים לעזה ואנחנו הורגים את כולם, לא משאירים כלום מהארגון הזה, כלום!  זה ייקח יום, זה ייקח יומיים, זה ייקח חודש,  אחרי זה נצא הביתה, נצא לרגילה.  מתי שמסיימים את זה, מסיימים את זה.  עכשיו אני צריך אתכם איתי,  אני צריך שאתם תרצו את זה,  אני צריך שנהייה ביחד ואנחנו ננצח אותם.  אם מישהו צריך לדבר, מישהו צריך איזה משהו,  אני זמין בהודעות, גם אם לוקח עליי קצת זמן לענות. וזהו, סומך על כולם!.

*במאי 2025, התקיים טקס התייחדות לזכר נופלי חטיבת גבעתי לדורותיהם. במהלך הטקס, נציג המטה הכללי, ראש אגף כוח האדם בצה"ל, האלוף דדו בר כליפא נשא דברים ובחר לצטט חלקים ניכרים מהנאום לעיל. האלוף בר כליפא, ציין את אייל כדוגמא ומופת לרוח מפקדים שהובילו את הקרבות במלחמה בעזה ושלאורם יש להמשיך את הדרך.

כניסה לעזה - תחילת התמרון במלחמת חרבות ברזל 27.10.2023

אחרי האירועים הטרגיים  ב7.10 בעוטף עזה, צה"ל נערך למלחמה כוללת בגזרות השונות של המדינה, כשהמוקד העיקרי היה, לחימה עצימה בתוך עזה. צה"ל נכנס לתמרון משמעותי ומאתגר, כשחטיבת גבעתי הייתה מהכוחות המובילים שלו. אייל היה אז מ"פ חוד בגדוד 'שקד'. בתאריך 27.10.2023 רגע לפני שהפלוגה עלתה על הכלים והתמסרה למשימות הלחימה, אייל כינס את חיילי הפלוגה שלו, נשא נאום ספונטני, בו הוא ביקש לתאר להם את התמונה המבצעית ולהחדיר בהם רוח לחימה.

נאום הכניסה של אייל לעזה:"אנחנו ארבע גדודים, אני רוצה שתבינו את התמונה הגדולה. אנחנו 4 גדודים, גדוד 52 זה גדוד שריון, הוא כבר בפנים, הוא כבר נמצא ק"מ וחצי פנימה. הגדוד השני זה אנחנו בסדר תנועה, אנחנו בגלל זה עוד רבע שעה צריכים לצאת כבר. אחרינו נכנס גדוד צבר ואז גדוד טנקים של 46. אנחנו מגיעים למתחם מאוד מאוד חשוב, לנטרל אותו להשמיד אותו. קצת אני רוצה לעשות פה שניה סדר. אנחנו היום כבר ב- 27 לאוקטובר, לפני 20 יום, בשבעה באוקטובר התחילה כבר כל 'הסבטוחה' הזאת. נכנסו הברברים האלה, שגרים פה לא רחוק, קילומטר אווירי, נכנסו ליישובים שלנו בעוטף, התחילו לרצוח, לאנוס, לבזוז. קיבלנו את זה בבלת"ם, אני באתי מהבית, חצי פלוגה באה מהבית, חצי היו בבסיס, המציאות השתנתה. ראינו כולנו איך ביום אחד מציאות של מדינה שלמה משתנה. לא הרגשנו את זה אף פעם בחיים לפני, פתאום הבנו מה זה. העם שלנו אחוז פאניקה, אתם צריכים להבין את זה. המשפחות שלנו, החברים שלנו. החבר'ה שבפנים, כולם בפאניקה גדולה מאוד וחוסר ודאות, לא יודעים מה יקרה, לא יודעים על מי לסמוך כבר, והדבר היחיד שנשאר במדינה שסומכים עליו זה החבורה הזאת, שיש בה את כל הגוונים של החברה הישראלית, והם מצפים שנביא תוצאה. ואנחנו צריכים להיכנס בכיף, ככה שיש קצת אדרנלין, בזמנים קצרים זה טוב, זה עדיף מאשר ל'הימרח', אנחנו צריכים להיכנס מהר, חזק, עוצמתי. המפקדים פה סגורים על הכל, סגורים על העקרונות. אבטחה, חתירה למגע, אני אומר לכם אנחנו קיבלנו את המשימה הכי חשובה! היום בלילה, כל האנושות הולכת לפתוח ולשמוע שצבא הגנה לישראל נכנס לרצועת עזה. הולכים לשמוע  שבני השטן האלה נכנסו לפה בשביל להרוס חיים, בשביל להשמיד, בשביל להכניס את כל מה שרע בעולם הזה למקום אחד והם הצליחו בזה. עכשיו העם היקר שלנו, שחי כל כך הרבה שנים פה, והעולם כולו מחכה לראות, מחכה שתהיה איזו אנחת רווחה, כדי שמחר בבוקר ההורים שלי יקומו ויפתחו את החדשות בוקר והם ישמעו שצה"ל נכנס, והוא דורס יעדים של החמס, ומשמיד שם מחבלים, ומנהרות, ואנחנו נשמיד הכל עוד הלילה. בסדר?!... כשהוא ישמע את זה, תהיה איזה אנחת רווחה, עם הרבה דאגה, עם לב שהוא חצוי לשניים אבל תהיה אנחת רווחה.

ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום עד שאנחנו נכתוש אותם וכל העם שלנו יהיה רגוע יותר. ואנחנו נצא מפה, יכול להיות שייקח שבועיים, יכול להיות שייקח חודשיים, אבל כשנצא מפה אנחנו נצא חזקים יותר! גם אנחנו, גם העם כולו יש לנו פה שליחות לאומית. לא יודע כמה פעמים קורה לבן אדם שהוא נמצא תחת כנפי ההיסטוריה, וזה עכשיו אנחנו, הדור הזה, שידברו עליו עוד שנים קדימה, על דור 2023. ואני אומר פה לכולם, כל אחד מאיתנו צריך להתעלות. קשה לך, תעזור לחבר. אתה קצת שומע ומפחד, לא לפחד, לאטום את הלב! זה מה שצריך עכשיו, לא לחשוש מכלום. אנחנו יותר חזקים מהם, אנחנו כבר שלושה שבועות כותשים אותם, הם כלום ושום דבר. ויותר מזה, הדבר הכי חשוב במלחמה זה להילחם בשביל משהו צודק. כשאתה נלחם בשביל רצח ואונס, לא משנה מה, אתה תפסיד בסוף. לא משנה מי אתה. כשאתה נלחם בשביל אמת, בשביל חיים, בשביל ילדים קטנים שצריכים לחזור הבית, אז אתה מנצח. תזכרו את הדבר הזה, כשקשה לכם, שיש לנו שם 50 ילדים, יש לנו 230 משפחות ואנשים שבתוך הרצועה עכשיו וכולם מחכים עכשיו לזה שאנחנו נביא ונעשה את הדבר הנכון. ואני אומר לכם זה יהיה קשה להיות בתוך נמר צפוף ולהיות בלחץ ולעשן פעם ב.., והרבה דברים, אנחנו צריכים להתעלות כולנו ולהיות חזקים. אחד עם השני, איפה שרואים שאפשר לעזור-לעזור. איפה שלמישהו קשה, תמיד להקריב, תמיד לפגוע בעצמי, אם זה באוכל, אם זה בשעות שינה, אם זה בשמירות, כל אחד עוזר לחבר שלו ואנחנו ניכנס עכשיו למלאכה, שנעבור אותה ביחד. אנחנו ביחד כל הגדוד, כל העוצמה הזאת, כל החטיבה ביחד, ואנחנו נסיים את זה, ואנחנו נגמור אותם. אנחנו נחזור לפה לעולם טוב יותר, למדינה טובה יותר, ואנחנו נבנה אותה, ואנחנו נהיה הדור שבנה אותה. ואני אומר לכם שאני סומך עליכם בעיניים עצומות! אתם עשיתם תהליך הכנה מדהים. המלחמה הזו באה לנו הכי טוב שיש, אנחנו אחרי האימונים הכי טובים שיש. שברנו את עצמנו במוכנות.. אנחנו צריכים להחליט שאנחנו מנצחים ואנחנו מנצחים! ואנחנו נשבור אותם ואף אחד לא ישבור את העם הזה. אנחנו נעביר את המסר לכולם, ואף אחד לא ישבור את העם הזה. העם היהודי, בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו ואנחנו עכשיו בדור שלנו גם באים לנסות אותנו. הם ינסו אותנו ועכשיו הם יראו מה זה לנסות אותנו. אנחנו נטפל בהם. אנחנו לא נשאיר מהם כלום. ואני אומר לכם - אתם תמיד תחייכו. אין זכות גדולה מזו. אין דבר בעולם עכשיו שהוא יותר ראוי לעשות ממה שאנחנו עושים, החבורה שנמצאת פה. אתם לא יודעים כמה דורות אחורה, קדימה, וכמה אנשים עכשיו מכל היהודים בעולם מקנאים בכם שיש לכם את הזכות להיכנס ולעשות את זה, וזו הזכות הכי גדולה שיש לנו ואני סומך עליכם. לשמור על אווירה טובה, בנמרים לשמור על רוח טובה, גם כשקשה, גם כשיש קצת לחץ, רוח טובה, רוגע, חיוך, אווירה טובה, בסדר?! אנחנו ביחד, עד הסוף, סומך עליכם! היידה פלחו"ד!"

חנוכה דצמבר 2023

בעיצומם של הקרבות בעזה, צוות הקרב של חטיבה 401 עצר בכיכר פלסטין שנמצאת במרכז העיר, נבחרה הכיכר שמהווה סמל של חמאס ושל עזה כולה, להדליק נר ראשון של חנוכה. את החנוכייה הדליקו אייל, שהיה מ"פ חוד בגדוד שקד, יחד עם שני מ"פ נוספים, אשר שלושתם נפצעו בקרבות, לא ויתרו וחזרו ללחימה. הם נבחרו למעמד מרגש זה כהוקרה על הדוגמה האישית שנתנו לכוחות הלוחמים.

לאחר הדלקת הנרות בכיכר פלסטין, אייל פנה לקיים מצוות הדלקת נר ראשון של חנוכה יחד עם חיילי הפלוגה שלו. את המפגש החל בנאום לחייליו:

"המלחמה של המכבים מתחילת המרד כמה זמן היא נמשכה? מי זוכר? אנחנו כבר 60 יום מהמלחמה, 42 מתחילת התמרון ... מתחילת המרד לקח להם 30 שנה. אני מקווה שפה לא ייקח 30 שנה, אבל צריך להגיד שאצלם זה היה מעטים נגד רבים, היה כל הסיפור הזה.

הזיכרון הזה של חנוכה צריך מאוד לחזק, בסוף, התקופה המאוד שחורה שהייתה לפני המרד וכל מה שקרה גם אחרי זה. בסוף 2000 שנה הדליקו חנוכייה והיום תראו באיזה מצב 180 מעלות אנחנו נמצאים, אז צריך להסתכל לטווח ארוך, מה שנקרא – 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. אז באמת ככה, לא לפחד מדרך ארוכה ולא להסתכל שבוע קדימה. עכשיו זו תקופה קשה, משברית, בחוץ אני אומר לכם, מה שקורה זה משבר נפשי גדול מאוד. זה עם שייקח הרבה מאוד זמן לבנות אותו, לא ייקח הרבה זמן כדי שהסכסוכים הפוליטיים יחזרו, וכל השטויות שהיו לפני ה-7 באוקטובר יחזרו, ואני אומר לכם – לנו  יש אחריות, בדור שלנו הצעיר, לחבר'ה של בני ה 20, 22, 30, מי שבצבא עכשיו, מי שלקראת שחרור – יש  פה אחריות מנהיגותית מאוד גדולה להמשך של המדינה.

אני אקריא לכם קטע ואומר לכם בסוף מי אמר אותו ומתי....

"אנחנו ומצווים ומצויים בשלב ראשוני של אחד מהקרבות הגדולים בהיסטוריה. אנו נתונים בפעולה בחזיתות רבות, קרבות האויר נמשכים והרבה הבנות צריכים להיעשות כאן בבית. הייתי אומר לבית הנבחרים כמו שאמרתי לאלה שהצטרפו לממשלה: לא אוכל להציע יותר אלא דם, עמל, דמעות ויזע. ניצב בפנינו מבחן מעשי קשה ביותר, עומדים בפנינו חודשים רבים  מאוד של מאבק ושל סבל. אתם שואלים מהי מדיניותנו? אשיב לכם: היא להילחם בים, ביבשה, באוויר, בכל כוחנו, בכל העוצמה שהאל יכול להעניק לנו. לצאת לקרב נגד עריצות מפלצתית, שלא הייתה איומה ממנה ברשימות האפלות האיומות של פשעי האנושות. זוהי מדיניותנו. אתם שואלים מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון ! ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה; ניצחון ולא משנה כמה ארוכה וקשה תהה הדרך, שכן ללא ניצחון אין קיום. אנו נוכיח כי אנו יכולים לשאת בסערת המלחמה, לשרוד ממול רוע עריצות, אם נידרש אפילו במשך שנים. על כולנו ירד לילה חשוך של ברבריות, שאפילו כוכב אחד של תקווה לא זורח בו, אלא אם כן ננצח, ואנחנו ננצח. לא נהסס, אנחנו נמשיך עד הסוף, נלחם בכל החזיתות, אנחנו לעולם לא ניכנע, לא ניכנע לשיעבוד והשפלה יהיו המחיר והסבל אשר יהיו. זו אחת התקופות הנוראיות בהיסטוריה שלנו, אך ללא ספק אחת התקופות הנשגבות בתולדותינו. לפני מאות שנים נכתבו מילים, שיהיו לנו לסיסמת הקרב והקריאה לדגל של כל לוחמי האמת והצדק.  " ויאמר יהודה: התאזרו והיו בני חייל והיו נכונים לבוקר וכאשר יהיה הרצון בשמים כן נעשה"(ווינסטון צ'רצ'יל מאי 1940)

את זה אמר צ'רציל לפני המלחמה הגדולה בתקופה אחרת במקום אחר והוא מתאים גם בעת הזו גם למלחמה הזאת. אז חשוב רגע שבזמנים האלה כשלכל אחד קשה, אחד, האתגר שלו שקשה לו עם החבר בנמר, אחד לא יכול כבר לאכול טונה ואחד כואב לו הכיסא והוא כבר לא יודע מה לעשות; אבל חשוב שנדע להסתכל על הדברים בפרספקטיבה גדולה. אז אני אומר לכולם: זכות גדולה להילחם איתכם. אתם תהנו כאן מהחמש דקות שנשארו לכם להיות כאן בכמות כזו עוד מעט נחזור ל'כל פעם חוליה יוצאת... אני סומך על כולם! אוהב אתכם מאוד.

*כעבור שנה קיבלה המשפחה הזמנה ממח"ט השריון 401,  אל"מ בני אהרוני, להגיע למעמד מרגש. בני המשפחה נתבקשו להדליק נרות חנוכה, באותה חנוכייה שהודלקה על ידי אייל בכיכר פלסטין בעזה, אשר הועברה ל'היכל הזיכרון' בהר הרצל בירושלים.

פעילות מבצעית בקו עזה - אוקטובר 2018

באוקטובר 2018 ביצע גדוד 'צבר' פעילות מבצעית בגבול עזה. הפלוגה בה שרת אייל, אז כחייל זוטר, התמודדה עם הפרעות סדר על הגבול מצד תושבי עזה. חמאס נהג לשלוח המוני תושבים עזתים אל הגדר, עודד אותם להבעיר צמיגים, להשליך בקבוקי תבערה לעבר החיילים, ולהתקרב ככל האפשר למוצבים, מתוך כוונה לפגוע בכוחות צה"ל באמצעות ירי או מטענים. לוחמי צה"ל בתקופה ההיא הונחו לצאת מהעמדות במוצבים לשטח, כדי לבלום את ההפגנות ולמנוע חדירת מחבלים לשטח ישראל.באחד הימים נתקל הסמ"פ בבעיית כוח אדם לא מתוכננת. המ"פ יחד עם סגל הפלוגה יצא בשעת בוקר למפגש בבסיס בצפון והם התעכבו שם מעבר למתוכנן. הסמ"פ שנשאר והיה אמון על הפעילות המבצעית פרש את סד"כ (סדר כוחות) הפלוגה ומצא שאחת הנקודות החמות בקו נותרה ללא מפקד. הוא החליט להטיל את המשימה על אייל, קרא לו ואמר:  "נשארתי בלי מפקד לנקודה בקו. אתה אוטוטו יוצא למ"כים, ואני יודע שעליך אפשר לסמוך. מבחינתי אתה עכשיו מפקד הכוח – יהיו לך שישה חיילים מהמחלקה שלך, ואתה תנהל את האירוע בנקודה".אייל השיב בביטחון: "אין בעיה, המפקד. אף מחבל לא יתקרב".ההתפרעויות החלו, ההמון העזתי החל להתקרב לגדר, המפגינים הבעירו צמיגים, השליכו לעבר הלוחמים חפצים, בקבוקי תבערה ומכל הבא ליד. אייל זיהה, שמתוך ההמון מתקדמות שש דמויות לעבר הגבול. הוא הבין מיד שאלה אינם מפגינים רגילים, אלא חוליה מאורגנת עם כוונה לפגוע בכוחות צה"ל. ודיווח בקשר:"שישה מחבלים. עברו קו אדום. זיהינו עליהם אמצעים, קיבלנו אישור מהחמ"ל – ופתחנו באש". הכוח פגע בשלושה מהם, השלושה הנותרים כרעו על ברכיהם, השליכו את תיקיהם והרימו ידיים. בתיקים נמצאו מטעני חבלה רבי עוצמה נגד רכב קרבי משוריין, שיועדו לפגוע באחד מכלי הרכב הצבאיים שעשויים היו להתקרב לגדר. בדיעבד נמנע אסון גדול. רגע אחרי אנחת הרווחה, הסמ"פ ניגש לאייל: "אתה יכול להסביר לי מה קרה פה?" אייל ענה לו: "כשגענו לנקודה וניתחתי את השטח, הבנתי שאם אתקל בחוליית מחבלים – הם יוכלו לאגף אותי מדרום. לכן פיצלתי את הכוח כך שכל כוח שייתקל במחבלים 'יוביל' אותם לידיים של הכוח השכן. בדיוק מה שקרה בפועל".הסמ"פ נותר ללא מילים. הוא סמך על אייל, אבל לא דמיין שיבצע בשטח מהלך טקטי כזה. "אין לך מושג כמה אני גאה בך, שומינוב!"

בסוף הקו קיבל אייל מצטיין תעסוקה מבצעית בעזה על אומץ הלב והאחריות שגילה, על הדבקות במשימה והחתירה לניצחון.

פעילות מבצעית בגבול סוריה - אביב 2021

באביב 2021 גדוד 'צבר' תפס קו בצפון רמת הגולן. אייל, אז בתפקיד מפקד מחלקה יחד עם חייליו קיבל אחריות על מוצב "ישראלי" אשר על גבול סוריה. משימתם הייתה להגן על הנקודה מפני חדירה. המוצב נמצא על נקודה גבוהה בחרמון שבחלק ניכר מימות השנה מכוסה בשלג, קו הגבול עם סוריה בגזרה זו אינו פיזי אלא מיוצג בשני קווים, אחד אדום ואחד כחול, המסומנים על חביות לציון הגבול הבינלאומי.

באחד הימים התצפיתניות  דיווחו על זיהוי שני אנשים חשודים הנעים מכיוון סוריה לעבר נקודת הגבול. אייל החליט להתחיל לצמצם לכיוונם. הוא הבין שהליכה ישירה של הכוח מנקודת המוצא בה שהה עלולה לחשוף אותו ולגרום לכך שהחשודים יברחו. הוא תידרך את החיילים לבצע איגוף מצד אחד ומארב מהצד השני. לאחר מכן עלה בקשר ודיווח שזאת תוכנית הפעולה שלו. בתגובה המג"ד השיב שאין אישור לחצות קו כחול. אייל הבין שללא חציית קו כחול לא יצליחו לתפוס אותם. הוא עלה שוב בקשר לדרוש אישור לפעולה, אבל המג"ד עמד על שלו ולא אישר  את הדרישה לחציית קו. בינתיים החשודים ממש התקרבו לגבול. אייל הבין שלא נותר לרשותם זמן והחליט לממש את תוכנית הפעולה שלו ,כי העריך שרק כך יוכלו לתפוס אותם. חלק מהכוח יצא לאיגוף בזמן שחיילים אחרים משכו את תשומת ליבם וכך הפתיעו אותם מאחור. הם תפסו אותם פיזית בידיים, ריתקו אותם לקרקע ולאחר חיפוש מצאו עליהם שני אקדחים, רימונים ותחמושת רבה. סביר להניח שלכידתם מנעה פיגוע או פלישה למוצב. החשודים נלקחו לבידוק וחקירה בישראל. 

עם חזרת הכוח מהשטח לבסיס, אייל נקרא מיידית למג"ד שזעם עליו על כי העז לפעול על דעת עצמו ולהיכנס למדינת אויב בניגוד להנחיה שקיבל. אקט שיכול היה להוביל לתקרית בין-לאומית ולסבך את מדינת ישראל. גם המח"ט נזף בו על שביצע פעולה שאינה בסמכותו, פעולה שדרוש עבורה אישור מגבוה, והודיע לו כי צפוי להתקיים תחקיר מקיף על אופן התנהלות המחלקה. אייל יצא מהפגישה מאוכזב. הוא ציפה להערכה על נחישותו לחתור למגע כדי לתפוס את המחבלים, פעולה שמנעה פיגוע ובמקום זה קיבל נזיפה.

אייל קיבל החלטה פיקודית לא לספר לחייליו שננזף, כדי לא להפיל את רוחם ובכדי לא לפגוע באמון שלהם בפיקוד הבכיר. הוא שיבח אותם על התפקוד והמקצועיות שהפגינו ושמר לעצמו את תחושת התסכול והידיעה על התחקיר הצפוי.

לאחר מספר שבועות סיים הגדוד את התעסוקה המבצעית בצפון הגולן וירד לאימון בבסיס 'נבי מוסא', הסמוך למעלה אדומים. באחד מימי האימון ניקרא אייל  למח"ט גבעתי, אל"מ אליעד מואטי שחיכה לו ברכב. אייל הגיע למח"ט אשר אמר לו: "תעלה על א', אנחנו נוסעים". אייל לא ידע במה מדובר ומהו היעד. כשהגיעו לבסיס הם נכנסו לאולם גדול מלא מפה לפה, בין הנוכחים היו הוריו, ועל הבמה התנוסס שלט גדול ועליו כתוב באותיות קידוש לבנה "טקס מצטיינים של אוגדת הבשן". בדיעבד, התברר שהתחקיר הועלה למפקד האוגדה, תת אלוף רומן גופמן, אשר החליט כי זהו אירוע שראוי להוקרה ולא לנזיפה.

אייל קיבל תעודת הצטיינות על "נחישות ועמידה במשימות מיגור הטרור, במרחב גבול רמת הגולן והחרמון" 

פעילות מבצעית באיו"ש - יולי 2023

ביולי 2023, פלוגת החוד של גדוד שקד בפיקודו של אייל תפסה גזרה בשומרון והייתה אחראית על הישוב הר ברכה. משימתם הייתה לאפשר שגרת חיים תקינה ובטחון לתושבי הישוב.

בתאריך 25.7.2023 חברה תחת פיקודו של אייל מחלקת הנדסה והפלוגה כולה נדרשה לאייש מוצב על 'הר גריזים', כדי לשלוט על התנועה בשכם. בנוסף, נדרשה הפלוגה לתפוס נתיב חדירה מרכזי בשכונת השומרונים, מרחב שהוגדר כרגיש, מאחר שכשבועיים קודם היה שם פיגוע ירי על ניידת משטרה ישראלית.

ההנחיה המבצעית של מח"ט הגזרה הייתה, לקיים בידוק לרכבים במקום, לנהוג במשנה זהירות, אך לא לפרוס מחסום, כדי לא לפגוע בשגרת חיי התושבים. לאחר הערכת מצב שקיים אייל הוא חשב, כי ישנה סבירות גבוהה שמשכונת השומרונים יכולים לצאת מפגעים. מתוך אחריות הוא הנחה להחמיר עם הפקודות. הוא הציב מארבים של לוחמים בנקודות אסטרטגיות והחליט בכל זאת להקים מחסום ביציאה משכונת השומרונים. מחלקת ההנדסה (כוח חביר ולא אורגני) הופקד על המעבר. אייל הוריד לכוח פקודה מבצעית מקצועית והנחה לבצע לכל רכב אשר מגיע מהשכונה בידוק בהתאם לנוהל קרב מדוקדק שתורגל ורק לאחר בידוק רציני, להתיר מעבר רכבים למרחב. זאת, כדי למנוע ממחבלים להגיע לישוב הר ברכה.

בשש ועשרה בבוקר, הגיע רכב עם מחבלים למחסום בשכונת השומרונים. המחבלים זיהו את היערכותם המבצעית העצימה של החיילים ונמלטו מהמקום. לאחר כחמישים מטרים נעצרו ופתחו באש כלפי הכוח. חיילי הפלוגה בפיקודו של אייל הגיבו באש, התפתח קרב ירי מאסיבי, החיילים חתרו למגע ואחרי לחימה עזה שנמשכה מספר דקות, שלושת המחבלים חוסלו ללא נפגעים לכוחותינו. בדיעבד, החלטתו של אייל, להקים בכל זאת מחסום במקום גרמה להרתעת המחבלים ונמנע אסון גדול.

 כאשר שאלו את פקודיו, מה גרם להצלחת הפעילות, אמרו החיילים: "תרגלנו מספר פעמים את התרחיש של שומינוב"

*הצלחת הפעילות המבצעית בפיקודו של אייל סוקרה בתקשורת והוא אף רואיין לערוצי טלוויזיה שונים על האירוע.

מאמר "דור הטיקטוק" –02.2022

אייל ניסח לעצמו בצורה מדויקת מה הסיפור שהוא מגיש לטירונים החדשים שיפגוש בקרוב מאוד, כדי לרתום אותם ולתת את כל עולמם עבור ההכשרה כלוחמים. הוא גם העמיק באתגר הזה – מה מאפיין את הדור הזה ואיך נכון לדבר איתו. מתוך המחשבות האלה, כתב אייל מאמר שמנסה לתת ממד מעמיק ומורכב יותר, על "דור הטיקטוק" המושמץ שימלא את שורות פלוגתו:

רוח דור תש"ח מול רוח דור תשפ"ב

בחודשים האחרונים לא מרפה ממני העיסוק בשאלה על הנוער שעתיד להתגייס לפלוגה שלי במרץ הקרוב, האם הוא אכן פחות טוב ממה שהיה כשאבי התגייס לצבא או כשסבי התגייס. האם פלוגה היום היא פחות טובה מפלוגה ב-1948 ובמלחמות שלאחר מכן כפי שאנחנו אוהבים לומר לעצמנו. אחד מהחברים מהגדוד אמר לי השבוע שאם תשווה בין פלוגה אז והיום, היתרון של הפלוגה השנייה הוא בציוד, בנשק ובאיכות האימונים בלבד. והנוער? שאלתי אותו. "הנוער מפונק, לא אכפת לו מכלום מלבד פז"מ, סמים, אינסטגרם וטיקטוק". ואני שאלתי את עצמי השבוע, האמנם?

מדובר הרבה על נושא הנוער, ויש גישה אחרת שטוענת שהנוער של תשפ"ב איכותי לאין ערוך מהנוער של תש"ח. כך אומרים כל המפקדים הבכירים שדיברו איתנו, כך אומרים מפקדי הצוותים בקורס, כך אמר אפילו לוחם הפלמ"ח שדיבר איתנו השבוע, מי שהיה מפקד פלוגה בתש"ח. האם העניין הוא רק הניסיון הצבאי? הרי גם דור תש"ח לא לחם בחירבת אחזעה, בבינת ג'ביל או ברצועת הביטחון. האם העניין הוא ידיעת הארץ והמורשת? אני לא בטוח שיוצאי מחנות ההשמדה שלחמו בתש"ח בכלל ידעו איפה הם בארץ ומה קרה בקרב בגמלא.

מסקנתי הישירה הייתה שעבדו עלינו. מה שבונה רוח הוא לא אופן הדקדוק שלך במפת ארץ ישראל, הוא לא הניסיון הקרבי שלך, בין אם מדובר על לחימה בלוד או בעייתא א-שעב. כל אלה הם בגדר גורמים תורמים בעיניי.

עוד אדבר על שאלת הרוח, אבל אחזור כעת לשבוע שעברנו. בסוף השבוע ביקרנו בירושלים, כשעמדתי בעמדת התצפית על הכותל המערבי יצא לי לחשוב על העיר הזאת ולשאול האם יש באמת הבדל בין ירושלים של 1948 לירושלים של 2022. אם נוריד את כמות היהודים ואת התכסית הרבה שמכסה את העיר נמצא שלא הרבה השתנה. העיר הזאת, עיר הקודש, העיר שחוברה לה יחדיו, ונמצאת היום בשיא פריחתה ושגשוגה, מבטאת לדעתי באופן הטוב ביותר את המתרחש כאן ב-120 השנים האחרונות. גם היום, כאז, האויב טרם השלים עם קיומנו כאן ועם זכותנו לחיים בארצנו.

עניין זה התחזק לי בסיור שביצענו בעיר לוד, בו הוסבר לי שהפרעות שקרו בעיר במהלך מבצע שומר החומות קרו בכלל בגלל תשתיות. אל מול מראות הוונדליזם והאלימות שאלתי את עצמי מה מניע אותם להרוס רקמת חיים משותפת? מה מניע אותם לשרוף, לרצוח, להחריב? אחרי שעברנו את שלב התירוצים וההאשמות אל עבר ממשלות ישראל, התשתיות והגרעין התורני, נשארתי עם המון סימני שאלה, ואלו התגברו אף יותר כשדיברה איתנו שירין. מנהלת בית הספר, אישה מרשימה ואינטלקטואלית שהמפגש איתה שהיה מלא בהערכה ואמפתיה מצד אחד אך גם כעס ותסכול מהצד השני. בסוף הביקור התברר לי העניין הידוע - הבעיה הייתה ועודנה, בעיית 1948 ולא בעיית 1967.

עם ההבנה הזאת אחזור לשאלת הרוח. בתשפ"ב כבתש"ח להיות יהודי בארץ ישראל זה מסוכן, גם היום לא מכיר האויב בזכותנו לחיים כאן, גם היום מסוכן ללכת ברחוב, ללכת לישיבה, מסוכן גם להישאר בבית, שמא תיפול עליו רקטה באופן פתאומי.

אם כן מה השתנה? בעיניי השתנתה המשוואה. לפני קצת יותר ממאה שנים קמו בארץ הגדודים העבריים שהיו הכוח היהודי הלוחם הראשון בארץ ישראל מימי המכבים. לאחר מאה שנות מאבק בארץ הזאת, מאה שנים בהן קמו מחתרות ואז מדינה, ולמדינה קם צבא והצבא הגיע לנס שאנחנו עדים לו היום. הצליחו היהודים לשנות את המשוואה, ממיעוט נרדף, חלש, שתלוי בכל, לעם חזק, העומד ברשות עצמו, עם הצבא החזק באזור. ההצלחה המטאורית הזאת היא גם הבעיה הגדולה ביותר של רוח תשפ"ב. ככל שאתה חזק יותר אתה שאנן יותר.

בתש"ח נלחמו מתוך ההבנה שאין ברירה אחרת. יוצא מחנות ההשמדה אולי לא הכיר את הארץ ואולי היה חלש מאוד ובלי ניסיון צבאי, אבל במוחו ידע דבר אחד ברור, אין לאן לחזור ואם לא נהיה חופשיים בארצנו, לא נהיה בכלל. את זה הוא למד על בשרו. בזה בעיניי שונה דור תש"ח מדור תשפ"ב - בהבנת עניין הברירה - אין ברירה אחרת לעם היהודי מלהיות חופשי בארצו.

היום לנוער יש במידה רבה תחושה שיש ברירה אחרת. האיום האירני? טוב זה רחוק, והאנטישמיות? בסדר זה כבר עבר מהעולם, ארגוני הטרור שמקיפים אותנו? אנחנו יותר חזקים אין מה לדאוג, והאם בכלל כדאי לחיות בארץ? לא בטוח, תראה את הפקקים ואי אפשר לקנות דירה, שלא לדבר על מחירי הקוטג'. אך מיותר יהיה לציין שכל אלה הם אשליות שווא והיעדר הבנת המציאות.

אז מה עושים? ראשית, יש לחנך לעניין הברירה. חייל שלא יבין שהוא נלחם על הבית לא ילחם. שנית, עלינו להיות גורם משלים למערכת החינוך (שכושלת בעניין) ולצקת זהות לנוער, על ידי הכרת הארץ ואהבתה, הכרת סיפורי התנ"ך וסיפורי תש"ח, הכרת הארץ ברגליים. עלינו ליצוק לחיילינו תחושת שייכות, ליצור אמונה בצדקת הדרך אבל לפני כן בכלל להסביר - מהי אותה דרך, דרכו של עם ישראל, דרכו של עם חפץ חיים שאין לו מקום אחר לחיים תקינים אלא בארצו.

אייל ראה את השאננות שיצרה את העיוורון השערורייתי, הוא ראה את הרוח שנפלה, אבל עוד הוא גם העמיק לראות את הכוח האדיר הטמון בחייליו בני "דור הטיקטוק", מה שרבים אחרים טעו בו. הבעיה לא בהם, הבעיה טמונה בנרטיב שאנחנו מספרים להם. דור תש"ח היה נחוש בגלל שהבין על בשרו שאין ברירה מלבד ארץ ישראל, לדור שלנו צריך להסביר את זה באריכות.

"האני מאמין" של אייל כמפקד - 08.2019

מסמך שכתב אייל עת נדרש לגולל את תפיסת עולמו כמפקד בתחילת קורס הקצינים בבה"ד 1

"אני כמפקד"

אייל שומינוב / הדס / פלוגה ה׳ / צוות 20

ישנם מספר גורמים שמניעים אותי להוביל אנשים ולפקד.

 ראשית, רצון להשפעה על חיילים. עוד מתקופתי כחייל, כשראיתי את מפקדיי ואת יכולת ההשפעה שלהם על חבריי למחלקה ועליי, מהדברים הקטנים ביותר ועד לדברים המהותיים יותר, הבנתי שאני רוצה להמשיך ולפקד וכך להרחיב את תחומי ההשפעה שלי. בתפקיד שביצעתי, כמ״כ טירונים, הרגשתי שאני מביא לידי ביטוי את הרצון שלי להשפיע. השפעתי על חיילים באופן יומיומי, זה בא לידי ביטוי בביקורי בית, בשיחות אישיות, שיחות חניכה ועד לעצות בנושאים אישיים של חיילים שהיו צריכים מישהו עם עצה בשבילם. ההשפעה שלי באה לידי ביטוי גם בנושאים מקצועיים וערכיים בהתאם לערכים בהם אני מאמין ואותם הטמעתי לחיילי. יכולת ההשפעה הרבה שהייתה לי גרמה לי לרצות ולהמשיך בצבא ולהגדיל את מעגל ההשפעה שלי כקצין.

מניע נוסף שלי להוביל אחרים הוא הרצון להתפתח ברמה האישית, ללמוד על עצמי ולאתגר את עצמי ועל ידי כך ללמוד ולהתפתח. הפיקוד לימד אותי המון על עצמי וגרם לי לרצות להמשיך ולהתפתח ברמה האישית. כמפקד פיתחתי ושכללתי יכולות רבות וקיבלתי כלים רבים כמו קור רוח, משימתיות, מנהיגות, ראייה מרחבית, אחריות ועצמאות, ואלה רק חלק קטן מהכלים שצברתי לעצמי ואני מאמין שכקצין אני רק אפתח ואשכלל אותם יותר ויותר.

מניע נוסף ומרכזי עבורי לרצות להוביל אחרים ולפקד הוא הרצון לקחת אחריות. התחושה שמה שלא אעשה פשוט לא יקרה גרמה לי להרחיב את תחומי האחריות שלי. בכל תפקיד שביצעתי, כמעט בכל תחום, תמיד עשיתי מעבר לתחום האחריות שלי. לא אהבתי להישאר רק ב"נישה" שלי, הרחבתי את האחריות, יזמתי ועשיתי מעבר. אני לא אוהב לעמוד מן הצד, להסתכל ורק לתת ביקורת. אני אוהב לקחת את המושכות לידיים ולנווט לדרך שאני מאמין בה. ביציאה לקצונה יש חלק גדול מאוד בעניין הרחבת האחריות, דבר זה גורם לי לרצות ולהמשיך בדרך הזו.

במהלך השירות הצבאי שלי היו לי מפקדים רבים שהושפעתי מהם, אפילו מפקדים שהיו לעיתים מנוגדים לחלוטין בתפיסותיהם הפיקודיות ולמדתי מהם המון. האדם המרכזי שהיווה עבורי מודל לחיקוי היה הסמ״פ שלי בהכשרה, שבהמשך היה מ״פ שלי כשהייתי מ״כ. הוא תמיד פעל באופן שהרצון לעשייה ולהתפתחות בער בו, הוא היה מלא במוטיבציה וכך גם החדיר מוטיבציה בי ובשאר חבריי, תמיד רצה להשפיע לעבוד וחיפש איפה אפשר לשפר ולהשתפר. גם כשהיה בדרגת מ״פ הוא היה מקפיד לדבר בארבע עיניים עם כמה שיותר חיילים, בין אם בשיחה פורמאלית אבל בעיקר באופן לא פורמאלי, בחדרים ובפינת העישון כדי להרגיש באמת את האנשים שלו. הרבה ערכים שראיתי בו עיצבו לי את תפיסת הפיקוד שפיתחתי ואני עדיין מפתח ומעצב. הרצון שלי לגעת באנשים, להשפיע, לשנות עבורם ולקחת חלק בעיצוב האישי שלהם ובעיצוב הערכי והמקצועי שלהם, הושפע הרבה מהלמידה שלי ממנו על פיקוד ועל עבודה עם אנשים.

הדבר המרכזי שתרם להתפתחות הפיקודית שלי היה התפקיד שביצעתי כמ״כ טירונים, בו חנכתי, חינכתי ופיקדתי על חיילים מהבוקר ועד הערב, יומיומית, למדתי איך להוביל חיילים מהדבר הכי קטן כמו משבר אישי, קושי או בעיה אישית של חייל ועד לעניינים מקצועיים מורכבים. בתפקיד הבנתי עד כמה אני יכול להשפיע ולהכניס את עצמי ואת ה"אני מאמין" שלי בכל דבר כמעט, לחנך על בסיס הערכים שאני מאמין בהם, כתוצאה מכך התפתחתי המון כמפקד. כשהייתי מפקד הבנתי שחשוב לא רק שיהיה מפקד אלא חשובה גם הזהות שלו ואופי המפקד משפיע באופן ישיר על התוצאות בקצה. דבר זה גרם לי לרצות ולהמשיך בצבא כקצין, ולקחת חלק במשהו גדול יותר, שלא אני במרכז בו אלא יש דרך ומטרה גדולה ממני ואני רוצה לקחת בזה חלק, כדי להשפיע ולהוביל למקום טוב יותר.

הערך המוסף המרכזי שאני מביא איתי כמפקד הוא יכולת הלמידה והלימוד שלי. אני אוהב מאוד ללמוד, מאמין בלמידה מתמדת, בין אם זה בתחומי העניין שלי ובין אם זה בנושאים מקצועיים. עד כה לכל אורך שירותי הערך המוסף הזה תרם לי הרבה, גם בתפקיד. תמיד הגעתי מוכן לחיילים, העברתי להם ידע רב והקפדתי להרחיב להם מעבר לידע הנדרש. אני מאמין שמפקד בכלל וקצין בפרט חייב להיות בעל ידע ולהעביר את הידע הזה לחייליו, חייב לרצות ללמוד וללמד. כמפקד דאגתי תמיד שחיילי ידעו, ישאלו שאלות, יתעניינו, גם בנושאים מקצועיים, שאפתי תמיד להתמצאות מקצועית נרחבת ולא בסיסית בלבד של חיילי. השקעתי גם בנושאי הכרת העם ומורשתו וידיעת הארץ שמהווים לדעתי בסיס לרצון להתפתח מקצועית ולהשתפר.

ערך מוסף נוסף שאני מביא איתי הוא נושא המשימתיות וההשקעה, בכל תפקיד שביצעתי תמיד עבדתי "מסביב לשעון", בצורה משימתית והישגית. אני אוהב להשקיע בדברים ולא להתפשר על הרמה בהם הם יבוצעו ודבר זה יבוא לידי ביטוי בכל תפקיד שאבצע.

סגנון הפיקוד שלי עדיין מתעצב ומתפתח. לאור התפקיד שביצעתי והערכים בהם אני מאמין אני חושב שסגנון הפיקוד שלי יהיה מצד אחד נוקשה ובלתי מתפשר בכל הקשור לסטנדרטים ולמקצועיות החיילים, אבל מהצד השני הוא יהיה גם בגובה העיניים מול החיילים כשיש להם צורך מסוים או כל בעיה שהיא. כפי שאמרתי, אחת הסיבות שלי ליציאה לפיקוד היא הרצון לגעת באנשים וזה יבוא לידי ביטוי בהתנהלות שלי מולם, אך, דבר זה לא יבוא על חשבון המקצועיות ומוכנות המסגרת שלי ללחימה ולמשימות השונות. אני מאמין שהאיזון הזה בין הנוקשות וחוסר הפשרות מצד אחד לבין גובה העיניים והבנת האנשים מצד שני, הוא אלו שיביאו את ההערכה, הכימיה והכבוד ביני לבין חיילי.

...נקודות החולשה העיקריות שלי הן לעיתים לחץ מיותר שאני מפגין, שנובע מהרצון להצליח ולהימנע מכל טעות אפשרית. הרצון לא להיכשל לפעמים בא לידי ביטוי בלחץ מיותר אצלי. אני מודע לנקודת חולשה זו, עובד על מנת להשתפר ומפתח קור רוח לאורך זמן. נקודה נוספת היא שלעיתים אני מגיע ביהירות מסוימת למשימות שאני מבצע.

...הערכים שיובילו את המחלקה שלי הם מקצועיות ורצון להשתפר, אמינות כלפיי וכלפיי החברים למחלקה, אחריות אישית ומחלקתית, משמעת, כבוד האדם וכבוד לחברים ואהבת המולדת והמדינה. הקווים האדומים במחלקה שלי הם פגיעה באמינות, רשלנות בכל הקשור לבטיחות, כבוד האדם וחיי אדם. יש ויהיו הרבה בעיות שעם כולן אפשר לעבוד אך אלו הם קווים אדומים שמבחינתי הם בגדר "ייהרג ובל יעבור".

הצלחה בתפקיד מבחינתי היא ראשית הצלחה פרקטית, כלומר עמידה במשימות שיוטלו על המסגרת שלי, ושנית, מעבר להצלחה הפרקטית, הצלחה היא השפעה על חיילים ככל הניתן, התפתחות ערכית ומקצועית שלי ושל חיילי, טיפול בפרט מהנושא הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, הטמעת תחושת שליחות אמיתית בפקודיי תוך הבנת האחריות שלהם על גורל העם והארץ ואחרון בסדר אך ראשון במעלה, שמירה על חייהם של פקודי כלומר, להחזיר את כולם הביתה בשלום.

ישנן סיבות רבות שמגבשות יחד את ההחלטה שלי לצאת לקצונה, אבל אם הייתי צריך לסכם לשתי מילים את המניעים לי לרצות להיות קצין, הייתי אומר: "כי צריך". שתי מילים אלו מכילות בתוכן ומנמקות את כל הגורמים עליהם כתבתי ובהם אני מאמין.