הספדים

קלע חי״ר פברואר 2021
ואי אפשר לפספס את הקור של רמת הגולן
אנחנו בשבוע הגנת מחנה והחיילים בעמדות בגשם כבד-
יאללה מרואלי כל שעה עגולה, פעם אני ופעם אתה
ואני מנסה להבין מה עכשיו אתה מעולל לנו
ושואל אותך מה לעשות כל שעה
ואתה משיב ״סבב תה״
ובאמת כך נהגנו בכל פעם שהיה גשום
לראות את החיילים, לדבר איתם.

ואתם יודעים מה היופי הנסתר בסיפור הזה?
זה שכמה שעות לפני הפקודה שאייל נתן לי, אמיר קלנגר, אחיו של גוחא ז״ל העלה פוסט עם סיפור זהה לזה

תראה מה זה שומי, תראה איך בין השורות לימדת את כולנו שהגדולה האמיתית היא לשאוף וללמוד להיות תמיד אדם טוב יותר ממה שאתה היום

וזה דוגמה לשיעור אחד, סיפור מתוך תקופה של שיעורים ורגעים בהם ידעת לתת תשובה לכל ואם לא ידעת- הלכת ללמוד משהו חדש.

״מחברת משבצות מרואלי
רק ככה עובדים מסודר
אבל לא סתם אחת
מחולקת לנושאים, ספירלה, קטנה
עט שחור, כל שורה מסודרת וכל אות במשבצת משלה.
מדויק, אין מקום לטעויות אחי, כמו שהייתה בחיים.

כל יום מחדש באותה השעה-
10 בבוקר,
אותה התראה קבוע בטלפון
״מחר מלחמה״,
לא אפשרת לעצמך רגע לנוח-
רצית שנהיה מוכנים תמיד.

או כמו שאז שאלת
״משנה למה אתה עדיין ער?״
אותה שאלה קבועה ששאלת אותי כל לילה מחדש

החיילים ישנים, הפלוגה דוממת, הסגל ישן, ורק החייל ששומר על הפלןגה ער וגם זה בקושי, אני, ואתה עם הקצינים בישיבה.

ואני משיב כל לילה מחדש
״אם אתה ער- אני ער אחי, מחכה שתסיים עם השטויות של הקצינים״
אז עכשיו תיתן לי רגע

יש לנו עוד כל כך הרבה ללמוד אחי, עוד סיפורים ושיחות לצבור לאוסף.
דיברנו בלי סוף שנה שלמה כתף לצד כתף, בפיקוד מיוחד שהיה שמור רק לנו.
והיום, היום מה, היום אני נלחם לא לשכוח.
השיככה הפכה להיות הפחד הגדול ביותר שלי

והזמן ששיקרו לנו כל הזמן שיעזור,
הוא רק מעמיק את המרחק מאז דיברנו בפעם אחרונה.
״אני מבקש לתקן״ אומר המג״ד
ואני משתתק. מתכווצת לי הבטן.
״נהרג בגדוד שקד מ״פ לא מ״מ״
אני מסתובב עם עצמי ונותן אגרוף לקיר ובמקביל כמו מכת חשמל אני מרגיש אותך עוזב

״אני יודע״ אני אומר לאחד המ״מ שלי בפלוגה כמה מאות מטרים מאיפה שלחמת ונפלת ״אל תגיד את זה, אני יודע״ ובתוכי תפילה לאל שזה לא אתה אבל אני יודע שכן.

אחי היקר אני לא יודע מה קשה יותר בין לאבד אותך לבין העולם הטוב שיכלת ליצור כאן אם הייתה ממשיך בדרך שלך. עם כמה שלמדתי ממך, אני כואב איך העם המיוחד שלנו לא ידע גם

שומי יקר אני כותב את השורות האלה ולא תופס מה קורה כאן
מילה אחרי מילים משפט פה ועוד שורה שבהן אני מנסה להבין איך ממשיכים מכאן

אני מרואלי הסמל של שומי
שנה שלמה רצופה בסגרים של קורונה זיכו אותנו להכיר לעומק
וללמוד אחד מהשני ואפילו לקפוץ ממטוס יחד

אומנם לא בדם, אבל ללא ספק בנפש, איבדתי לפני שנה אח
תודה על כל מה שהיית עבורי, תודה על האוזן שהייתה, העצה, המילים הקשות שלפעמים הייתי צריך לשמוע, תודה שתמיד האמנת

המילים האחרונות שלך אליי במפגש האחרון שלנו בעזה נחקקו בליבי לעד
המשפטים האחרונים שכתבת לי כשהיינו עוד מ״מ וסמל אז לפני שנתיים הפכו למשימת חיי

שלך לנצח,
באהבה וגעגוע אין סופי

או כמו שהיינו מסכמים בקשר
״3 כאן משנה 3, רות סוף.״