הספדים

שומינוב אחי היקר!
הכרתי אותך מהרגע הראשון שלי בצבא, ותמיד היית מפקד מיוחד בשבילי. כשהתחלנו את דרכנו ביחד יצא לנו לדבר לפעמים על דברים מעבר לצבא. היו לנו שיחות על החיים, על מהות, על משמעות, על רוח. סיפרת לי על כמות הספרים שקראת, על דמויות שהיו לך לחיקוי, על עומק ומשמעות החיים ועל המקום שלנו כאן בצבא ובעולם הזה.

כשיצאת לבה״ד 1 אחרי שלכולם היה ברור שזה מה שתעשה, אמרת שאחר כך אתה מתכנן להשתחרר כי יש לך הרבה דברים שאתה רוצה לעשות. רצית לחזור לכל מיני עיסוקים שהיו לך לפני הגיוס, ללמוד תואר, להתקדם בחיים. ובאמת, עם כל הכשרונות שלך והאידיאלים שלך-היית יכול לעשות כל כך הרבה דברים ולהצליח בכל מה שתבחר. וכמובן שבסוף המשכת לעוד תפקיד.

כשהיית סמ״פ נפגשנו בגדוד קצת. גם שם ראיתי אדם מיוחד, אדם שנמצא פה כי הוא יודע ומבין שדווקא כאן צריך אותו, שעושה את מה שצריך ולא את מה שנוח או את מה שקל.
אמרת שרוצים שתצא לקורס מפי״ם, אבל אתה לא רוצה כי נתת מעצמך ועכשיו אתה רוצה להמשיך, להתקדם ולעשות דברים חשובים אחרים.
וכמובן שגם אז הבנת בסוף שצריך אותך, שאין מישהו שיכול לעשות את התפקיד בצורה טובה כמו שאתה יודע. אז הבטחת שזה יהיה רק לעוד תפקיד אחד..

כשפתחת מחזור כמ״פ, אני סיימתי תפקיד ראשון כמ״מ בגדוד. מההיכרות שלי איתך הבנתי שלהיות מ״מ אצל מ״פ כמוך יהיה יותר משמעותי מכל דבר אחר שאעשה, ולמרות שזה לא המסלול הרגיל החלטתי שאני רוצה להיות מ״מ שלך בבא״ח אחרי שהייתי מ״מ בגדוד, וכך היה.

עברנו 8 חודשים שבהם היית מפקד של הפלוגה הטובה ביותר בבא״ח. זה לא הפתיע אף אחד כמובן. היית מקצועי יותר מכולם, ערכי יותר מכולם, מדוייק יותר מכולם, אנושי יותר מכולם.
יחד עם החיבוק, האהבה והאכפתיות לחיילים, ידעת לדרוש בלי הפסקה והכי הרבה שאפשר, כדי לקדם ולשפר את כולם, להגיע למקום יותר טוב.

דרשת מכולנו לעבוד קשה, אבל היה לנו כל כך כיף. הרגשנו משמעותיים, שאנחנו מתקדמים ומקדמים את החיילים. נהננו להיות מפקדים תחתיך, להיות הממי״ם של הפלוגה הכי טובה, של המ״פ הכי טוב. והיית הכי טוב אבל בשקט, בלי לדבר על זה, בלי לספר על זה. פשוט גרמת לזה, בעבודה קשה ומיוחדת כמו שרק אתה יודע.

בתקופה הזו התחברנו, נקשרנו והפכנו להיות חברים.
זו הייתה חברות עם איש מעלה.
היינו חברים שמדברים על עומק, על משמעות, על התפקיד שלנו במדינה, על הגאולה, על מידות, על רוח וגם על החיים שלי ושלך. דיברנו עד אמצע הלילה על מה שקורה במדינה וחשבנו יחד איך צריך לשנות ולקדם פה דברים. לפעמים גם למדנו ביחד.
היית צוחק על הדתיים שמזגזגים, כי כשלך הייתה אמת היית הולך איתה עד הסוף. ולמרות שלא באת מרקע דתי בכלל-ידעת המון. למדת, שאלת, חקרת, התחברת.
תמיד ידעת לדייק, לחשוב לעומק על הכל. ובנושאים שעוד לא היו לך תשובות עם עצמך אמרת שאתה צריך לחשוב על זה, ובאמת היית חושב.

היית אלוף בלחשוב.
בלחשוב קדימה, בלחשוב על מה נכון, בלחשוב לעומק על דברים, בלחשוב על סולם הערכים שלך, על הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. גם בתפקיד השני שלך כמ״פ המשכת לחשוב, לברר וללמוד.
תמיד חשבת על הכל ועל כולם.
אפילו במשפט של הפלוגה חשבת על כולם . בהתחלה החלטת שהמשפט של הפלוגה יהיה ״למות או לכבוש את ההר״. כי דבקת במטרה, כי ידעת שכל מה שנרצה יקרה, כי הבנת את התפקיד הקיומי של הצבא ושל יישוב הארץ.
אבל חששת שהמילה ״למות״ תכביד על ההורים של החיילים, אז שינית את המשפט ל״נלחמים על הבית״. כי באמת הארץ היתה בשבילך הבית.

ובסוף הצלחת לקיים גם את זה וגם את זה. נלחמת על הבית-על המדינה היהודית היחידה בעולם, על הערכים שחשובים לך, על מה שתמיד האמנת ונשארת בשבילו, כדי להיות מוכן לעשות ולהשיג את כל מה שצריך ומתי שצריך.
ולצערי הרב, גם קיימת בעצמך את ה״למות״, אבל כמובן שהצלחת גם לכבוש את ההר. כבשת את ההר, כבשת את כל מה שרצית. עשית את הכל הכי טוב שאפשר. דאגת שהדברים החשובים יקרו, גם אם לא אכלת ולא ישנת בשביל זה.

אחי, שתדע שאת השיחות שדיברנו, שצחקנו ושהעמקנו כנראה שלא אשכח לעולם. הדברים שאמרת ודייקת לי הפכו להיות חלק ממני, מהחיים שלי, ואפילו חלק מהבית של שירה ושלי.

אתה היית ותהיה לי דמות להערצה ולחיקוי. שאפשר ללמוד ממנה בלי סוף.
ולצערי במקום לדבר איתך אצטרך לקבל החלטות במחשבה של מה אתה היית אומר על זה.
כל כך עצוב שבמקום לחיות איתנו ולקדם איתנו את המציאות הזו אתה הופך להיות דמות שנלמד עליה.
ואנחנו נלמד! על הרוח היהודית שבערה בך, על העניין שמצאת בכל דבר שקשור לדת ולתורה. נלמד מהחיבור שלך לרוח ולהיסטוריה, לעם ישראל, למדינת ישראל.

נהרגת על קידוש ה׳ אחרי שפיקדת על הפלוגה שלך בצורה בלתי ניתנת לחיקוי. בצורה מקצועית, ובדרך שרק אתה יודע. עם המון הישגים וב״ה בלי נפגעים עד כה. חוץ ממך.

שבוע שעבר יצאת מעזה להתרעננות ואמרת לי שחייבים להיפגש.
קבענו ביום חמישי, וכמובן שאמרת לי שאתה בא לעלי אז אני חייב לקחת אותך לישיבה. ללמוד, לראות, לשאול, לחקור.
לצערי המפגש לא יצא לפועל וגם לא יקרה בעתיד, כי הלכת למקום שכולו טוב, התקדמת למקום שכנראה צריכים אותך בו יותר.
אבל מבטיח שכשאני אלמד אני לא אשכח אותך, את הרצון שלך ללמוד ולהשתפר בהכל, תמיד.

באחת השיחות איתך לאחרונה, אמרת לי שיש הרבה מה לשנות בעולם, וצחקת שמזל שאנחנו לא זקנים ושיש לנו עוד זמן לשנות.
אז לך אין עוד זמן, אבל אתה שינית את העולם יותר מכולנו.
ומעכשיו אתה תשנה רק מלמעלה, ואני אנסה לשנות את מה שאני יכול, להתקרב קצת למה שאתה היית עושה.

אתה היית המפקד שהכי הערכתי, וכנראה שזה גם לא ישתנה.
היית דמות מוערצת בעיני הפקודים, ודמות מוערכת בעיני המפקדים.
ואני בטוח שתמיד תישאר מישהו שנלמד ממנו, שנפעל לאורו, ושנרצה להידמות לו עוד ועוד.

ולא רק כמפקד היית לי משמעותי. היית החבר עם השיחות הכי עמוקות ומשמעותיות שהיו לי. וזה לא גרע מהכיף והצחוקים שהיו לנו.
תודה על כל זה, על העזרה שתמיד נתת כששירה רצתה שתעזור לה להפתיע אותי, על זה שדאגת שיהיה לנו טוב בשילוב של הצבא עם הבית שלנו.
אחי אני אוהב אותך, מעריך אותך ואפילו מעריץ אותך.
יהי זכרך ברוך.
אנחנו נמות או נכבוש את ההר ונלחם על הבית, עד הסוף, עד שננצח.
סמואל ‏