הספדים

איילי שלי...הינה עברה שנה מאז שבת הארורה, בו נכנסו בנחישות שלושה קצינים לבשורות המרות, מה לעזאזל הם עושים פה? הרי רק דיברנו אתמול ומוקדם בבוקר קיבלנו עדכון ממך: "נכון לשעה 9 הכול בסדר, כל החיילים בטוב, בריאים ושלמים!"

זה כל מה שרצינו לשמוע, התמסרתי בנאמנות נחרצת לכל התפילות, הכול מסתבר היה לחינם.. אמרתה: "אמא, לא עושים עסקים אתו, לא מתפללים בתמורה, התפילות הם מעומק הלב ולמען השם... אל תדאגי אמא, יום מותו של האדם נקבע ביום היוולדו", כלומר הכול כתוב ולא ניתן לשנות דבר.

חשבתי, ביקשתי, התחננתי ולא עזר לי כלום ורק מכתב נשאר ממך...

ללא כול חרטה אתה חוזר ואומר, אני גאה מאוד ליפול על מדינה האהובה שלנו,

" אם אין ערך למה לתת את החיים, לחיים עצמם אין ערך"

שאלתי את הרבנים החכמים, היכן נמצאת הנשמה שלך? כתוב בזוהר הקדוש בפרשת פיקודי, שיש כמה היכלות בגן עדן, בהיכלות הגבוהים ביותר נמצאים כל הגיבורים שנהרגו על קידוש השם, על עצם האובדה שהם יהודים. נשמות אלו נמצאים במקום מלא אור ומלא אהבה, טוב להם שם, הכי טוב שאפשר והם מתפללים עלינו.

היום יותר מתמיד אני משוכנעת, שהנשמה היא נצחית והגוף הוא רק לבוש. סיימת את פרק בחיים החומריים והמשכת הלא לחיי הנצח. אני מרגישה אותך בכל פינה, אני שומעת אותך, אני מדברת איתך, אני אף פעם לא נפרדת ממך, אלא מחכה שנפגש.

ילד שהוא חלום, נחוש, ערכי, דעתן וחרוץ, שקודם כל דורש מעצמו ולא מתפשר.

לא קיבלת להיות בינוני, אמרתה: "איזה מן חיים אלה שהכול אצלך שגרתי תמיד ואין זמנים שאתה נלחם עבור איזה משהו, גם אם לא נלחם בקרב, אבל נלחם בעבור איזה ערך... בדרך כלשהי..."

לא חיפשת אושר בחיים הקלים, חיפשת משמעות וערך בכל דבר, כך גם חינכת את פקודיך - להיות משמעותיים, אמרת: "להסתכל על הכול בגדול! ולהבין שאתם משמעותיים גם בדברים הקטנים. זה הדבר הכי משמעותי שאתם יכולים לעשות בגיל הזה!"

הורים וחיילים קראו לך אבא, כולם סמכו עליך, לא רק אמרת גם דאגת שאף חייל שלך לא ייהרג. הייתה ההרוג הראשון בפלוגה, כולנו קיוונו שתהיה הראשון והאחרון...ואז: ראובן אסולין, עידו טסטה, דניאל טואף, איתי פאריזנט, יאיר חנניה. תמשיך להיות האבא ללוחמים הגיבורים שלך, שהלכו אחריך.

זוכרים אותך כאן כגיבור מלחמה, כמפקד פלוגה אגדי, אהוב ונערץ של חטיבת גבעתי. הסיפורים עליך לא נגמרים, קצין מקצועי, נחוש וקר רוח שמאמין בדרכו, מלא בנתינה, הקשבה ועזרה לזולת. ברור לי לגמרה, שאם היה אפשר להחזיר את הזמן אחורה, היית חוזר על אותם ערכים ואותם עקרונות, היית נלחם עבור המולדת ונותן את כול כולך למען עתידנו.

בכניסה לעזה, פנית לפלוגה ואמרת: "העם נמצא במצב חרום, זה הזמן לשים את האישי בצד ואת הלאומי במרכז! זה עכשיו אנחנו, הדור שלנו. זו מלחמה הכי צודקת שיש! אנחנו נלחמים על האמת, על החיים, על חטופים שצריכים לחזור הביתה."

איילי שלי... המלחמה עוד לא הסתיימה, מאות חיילים נפלו לפניך ומאות חיילים נפלו אחריך, החטופים עוד לא חזרו, הלוחמים ממשיכים במשימה.

מחפשים נחמה ומתחבקים בחומר שהשארת: היומנים שלך, הספרים שקראת, המכתבים שכתבת. קראתי את היומן הקרב שלך מספר פעמים, וכל פעם מחדש כולי בצמרמורת שעוד רגע ויקרה לך משהו... ועוד נ"ט ועוד מחבל ועוד פיצוץ... כולי עטופה בפחד, עוצרת נשימה ופתאום מבינה שהגרוע ביותר כבר קרה!

קראו לך "כמעט שומינוב", שכל רגע בקרב זה כמעט קרא, עד שזה קרה באמת...

זאת זכות גדולה להיות אמא שלך ואבא שלך! זה מטורף כמה הספקת!

ניצלת כל רגע בחייך, תמיד עם ספר ביד, בכל מקום. ספרי קריאה וספרי לימוד של פילוסופיה, היסטוריה, מורשת, ציונות, כלכלה, משפטים, תורה וגמרה. למדת ולימדת, נגעת והשפעת, אמרת: "לא חשוב האורך בחיים, חשוב התוכן בחיים". השארת אחריך מורשת לחיילים, למפקדים, למשפחה, לחברים, שממשיכים ללמוד וליישם את דבריך ובכך לשמור על רוחך חייה ביננו!

לימדת אותנו "שקשה", אמרתה שלכולם קשה, כל אחד קשה לו משהו אחר וגיבור בעינך זה אחד שקשה לו והוא יודע להתמודד עם זה. איילי...כנירה שאני אף פעם לא יהיה הגיבורה שלך, כי כל כך קשה לי בלעדיך ואני לא יודעת להתמודד עם זה.

מאז שהגעת לעולם, הבאת איתך אור שאין לו תחליף. החיוך שלך, הצחוק שלך, המבט שלך ואהבה שלך, אלו רגעי אושר שנלקחו מאיתנו מהר מידי! אבל את האהבה שלנו אליך אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו! אנחנו נושאים אותך עמוק בליבנו ונמשיך לשאת את שמך בגאווה, ולספר עליך, ולזכור אותך בכל פעימה של חיינו. אתה חי דרכינו, תמיד איתנו בכל מקום ובכל עת.

לא נפרד ממך עד שנפגש שוב, במקום שבו אין כאב ורק אהבה.

נוח בשלום ילד אהוב שלי ,מקווה שנהיה ראויים לך.