סיפור חייו של אייל
שומינוב אייל בנם של פלורה ואשר. נולד ביום ט"ז בתמוז תשנ"ט (30.6.1999) בכרמיאל. אח לעדן, הבכורה, ולניב, הצעיר ממנו.
אייל גדל והתחנך בכרמיאל. למד בבית הספר היסודי "האיריסים" ובבית הספר התיכון "אורט פסגות", במגמת שיווק. תלמיד מצטיין, שהתאפיין באינטליגנציה גבוהה, כושר ניתוח והפשטה, ורצון עז לצבור ידע ולהרחיב אופקים. התבלט ביכולת הובלה והנהגה, ובהקפדה על סדר וארגון. בזכות הישגיו בלימודים נבחר ל"מצטיין פריפריה", הוקרה המקנה מלגת שכר לימוד באוניברסיטה.
היה נער ערכי, בעל עקרונות מוסר וחשיבה מעמיקה. בכיתה י"ב השתתף במסע לפולין, שהותיר בו חותם. כך כתב ביומן המסע: "שואלים תמיד איפה היה אלוהים בשואה, ואני שאלתי, איפה היה האדם?"
קשריו של אייל עם שני אחיו היו חמים וקרובים, והוא נהג לתכנן ולרשום בלוחות הזמנים השבועיים שלו "זמן איכות עם האחים". הם אהבו לבלות יחד בבאולינג, במשחקיות ובמסעדות.
קבוצה של חברים טובים ליוו אותו מימי בית הספר היסודי, ושמרו איתו על קשר הדוק לא ורך השנים. הם ציינו לטובה את חוש ההומור המיוחד שלו, הזיכרון הנדיר, הסקרנות האינסופית ואהבתו לקריאת ספרים. "תמיד היה עם ספר ביד", ציינו.
אייל ניגן בגיטרה ואהב מאוד שירים ישראליים. בנסיעות האזין לשיריהם של יהורם גאון, שלמה ארצי, אביב גפן ועידן רייכל.
עם סיום לימודיו בתיכון הצטרף לעמותת "אחריי!" בכרמיאל כדי להכין את עצמו לשירות קרבי בצה"ל, תוך פיתוח מנהיגות, שיפור הכושר הגופני ואימונים בשטח.
ביום 21.11.2017 התגייס לצה"ל. התנדב לחטיבת הצנחנים בעקבות אביו ששירת בחטיבה זו, בהמשך התגייס כלוחם לחטיבת "גבעתי". עבר קורס מפקדי כיתות (מ"כים), שבמהלכו נבחר ל"מצטיין מחלקתי" ובסיומו ל"מצטיין פלוגתי". בד בבד עבר קורס חובשים וסיים אותו בהצטיינות. שירת כמפקד כיתת טירונים, והמשיך לקורס קצינים. סיים בהצטיינות את שלב ההכשרה, ובשלב השני של הקורס מעד ונפל מגובה של ארבעה מטרים, נפצע בגב התחתון, והוכרז "לא כשיר לאף תפקיד בצה"ל". למרות הפציעה הקשה אייל המשיך במסלול בנחישות, ללא הקלות רפואיות, וסיים אותו בהצלחה.
אייל שירת כמפקד מחלקה בשלב האימון המתקדם, שהתקיים בבסיס אימון חטיבתי (בא"ח) "הר קרן" בצפון-מערב הנגב. הועבר לשרת כמפקד מחלקה בפלוגה המבצעית בגדוד "צבר" (432), והתקדם לתפקיד סגן מפקד הפלוגה. אחרי שסיים בהצטיינות קורס מפקדי פלוגה, שירת כמפקד פלוגת טירונים בגדוד "צבר", ואחר כך כמפקד פלוגת חוד בגדוד "שקד" (424).
זכה להערכה רבה ממפקדיו לאורך שירותו הצבאי, בגזרות השונות. כששירת בגבול עזה, נבחר ל"מצטיין תעסוקה מבצעית". במהלך שירותו ברמת הגולן, כשהגדוד ביצע תעסוקה מבצעית בחרמון, קיבל "תעודת הוקרה על הובלת הפעילות המבצעית במרחב הגזרה".
בתקופת שירותו בגזרת יהודה ושומרון מנע פיגוע משמעותי שתכננו מחבלים, וסיפר בתקשורת על פעילות הגדוד באזור שכם. "צריך לזכור את כל הפיגועים שלא קרו, וזה בזכות פעילות צה"ל בשטח", אמר אז. "כל לילה אנחנו עושים פעילות התקפית ומסכלים הרבה מאוד מחבלים, וזה מה שאמור להביא את הביטחון".
אייל שילב סייפא וספרא בהיותו לוחם, מפקד ערכי ואיש רוח. גילה עניין בפילוסופיה, מורשת, ציונות, היסטוריה ובייחוד השואה, משפטים, כלכלה, תורה וגמרא ועוד, וביומניו האישיים נמצאה רשימה של מעל מאתיים ספרים בתחומים אלה, שקרא בהתמדה במסגרת הצבאית העמוסה. הוא ציין לעצמו דגשים מרכזיים בכל ספר כדי לבנות את עולמות התוכן שלו, כתב תקצירים מכל מה שלמד, ואף חזר וקרא בתקצירים כדי להפנים אותם. הגדיר לעצמו ארבע שעות שינה כדי להספיק לקרוא וללמוד. השקיע רבות כדי להיות "הגרסה המשופרת של עצמו", כדבריו. נהג לחלק ספרים לפקודיו על מנהיגות, על ארץ ישראל ועל השואה כולל הדגשה: "תלמד ותלמד את זכר השואה, זו חובה לאומית ומוסרית". גם להוריו אמר, "תקראו ספרים ותהיו גרסה טובה יותר של עצמכם כל יום מחדש".
הידע הרב שרכש, והכלים שאימץ ופיתח, תרמו לו בקבלת החלטות מקצועיות ואישיות, ואף סייעו לו להשפיע לטובה על חיילים בפלוגה שעמדו בצומת דרכים ושיתפו אותו בהתלבטויות. הוא שימש להם מורה דרך, דחף, קידם ועודד. כפי שהתגבר בעצמו על קשיים מבלי להתלונן, כך גם חינך את פקודיו. נהג לעודד את חייליו כשהתקשו, ואמר: "לכולם קשה, גם למג"ד קשה, כל אחד קשה לו משהו אחר. גיבור הוא אחד שקשה לו והוא יודע להתמודד!" הוא היה מנהיג שהקפיד לתת דוגמה אישית ולטפח את המוטיבציה של חייליו. נהג גם לספר להם על פציעתו וכיצד התמודד איתה. כתב אחד מפקודיו: "שימשת עבורי ועבור כל החברים אוזן קשבת, כתף תומכת, והכי חשוב – דמות אבהית מכילה ואוהבת".
אייל היטיב להעביר מסרים במילים ולומר דברי משמעות. לאחר נפילתו בקרב נמצאו בכתביו, ומסיפורי פקודיו אמירות מעוררות השראה. להלן לקט של 'אמרות כנף' שאמר:
"איזה מן חיים אלה שהכול אצלך שגרתי תמיד. אין זמנים שאתה נלחם עבור איזה משהו, גם אם לא נלחם בקרב, אבל נלחם בעבור איזה ערך בדרך כלשהי." ; "נלחמים על הבית!" ; "מתכוננים, כאילו יש מחר מלחמה!" ; "השגרה היא תבנית של חירום." ; "אנחנו צריכים תקשורת טובה בין החוליות, כשיש תקשורת בעיות נפתרות, גם בזוגיות וגם בקרב!" ; "לא חשוב מה הוא אורך החיים, חשוב התוכן בחיים." ; "הגמול להרגל טוב זה בעתיד, הגמול להרגל רע זה בהווה." ; "להסתכל על הכול בגדול! להבין שאנחנו משמעותיים גם בדברים הקטנים." ; "אנשים לא צריכים כלום, חוץ מהערכה!" ; "יש גמרא על עבודה זרה, שמספרת על ר' חנניה בן תרדיון שהיה מהרוגי מלכות... בה נאמר 'גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר'. כלומר גם אם נשרוף את הגוף, הרעיון יהיה באוויר ולא יישרף. גם אם אנשים ימותו, האותיות – הרוח תישאר."
הוא נהג לחלק ספרים לפקודיו על מנהיגות, ארץ ישראל והשואה, כולל הדגשה: "תלמד ותלמד את זכר השואה, זה חובה לאומית ומוסרית." במגינים שחילק לחייליו נהג לברך: "תנצח כל משימה שיתנו לך בעוז ובענווה!"
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
באותו בוקר, עם תחילת ההתקפה החליט אייל לנסוע מביתו שבכרמיאל לעוטף עזה, למרות שהיה אחראי על גזרת טלמונים ליד רמלה, כשהגי ע ניהל קרב פנים אל פנים עם מחבלים בקיבוץ כיסופים, ונפצע מקליע בידו ומרסיסי רימון ברגלו. חבש את עצמו והמשיך בקרב. כשפינה את חבריו הפצועים לבית החולים, קיבל שם טיפול רפואי אך סירב להתאשפז. הוא נסע שוב דרומה כדי להמשיך בקרב.
בסוף אוקטובר 2023, לפני הכניסה הקרקעית לעזה, אמר לחיילי הפלוגה שעליה פיקד: "העם נמצא במצב חירום. זה הזמן לשים את האישי בצד ואת הלאומי במרכז! לנו יש משימה הכי חשובה – לנצח את האויב. אין זכות גדולה יותר מלהביא נחת ורווחה לעם שלנו. מכאן נצא חזקים יותר, גם אנחנו וגם העם כולו. זאת שליחות לאומית, ואנחנו נכנסים לדפי ההיסטוריה. זה עכשיו אנחנו, הדור שלנו. כשקשה, תחשבו למי קשה יותר. כשמפחיד, לאטום את הלב. אנחנו יותר חזקים מהם! זו מלחמה הכי צודקת שיש! אנחנו נלחמים על האמת, על החיים, על חטופים וילדים שצריכים לחזור הביתה. להסתכל על הכול בגדול! להבין שאנחנו משמעותיים גם בדברים הקטנים. זה הדבר הכי משמעותי שאתם יכולים לעשות בגיל הזה!"
בדצמבר 2023, בעיצומם של הקרבות, הדליק אייל נר ראשון של חנוכה בכיכר פלסטין בעיר עזה, ואמר לפלוגה: "זו זכות להיות אלה שמרימים את הכבוד והגאווה הלאומית. למכבים לקח של ושים שנה למרד, ואנחנו רק שישים יום בפנים. כשמדברים על 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', כדאי להסתכל בראייה היסטורית – שבמשך אלפיים שנה מדליקים חנוכיות, והרוח ממשיכה לפעום. אנחנו לא הסיפור כאן".
כששאלו אותו על שלומו במלחמה, ענה: 'שלומי כשלום עמי!" כן אמר: "אין יותר אייל שומינוב! אייל שומינוב - עם כל החשבונות הפרטיים שלו - לא קיים עכשיו! אני עכשיו חלק מהעם שלי, העם כולו נמצא במצב חירום, והדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו זה להילחם עבור העם שלי! רק עם סוף הלחימה, לאחר הניצחון בקרב, 'אייל שומינוב' יחזור."
במכתב שהשאיר למשפחתו כתב: "אני מאוד גאה ליפול בעד המדינה האהובה שלנו, אם אין ערך על מה לתת את החיים, לחיים עצמם אין ערך!"
בארבעת החודשים שבהם לחם במחבלי חמאס בתוך רצועת עזה, כמו בכל תקופת שירותו כמפקד, אייל פיקד על חייליו בנחישות, באחריות וביוזמה, תוך חשיבה אסטרטגית ושמירה קפדנית על נוהלי בטיחות, אשר הצילה את חיי פקודיו פעמים רבות. היה מפקד נערץ, חכם ומקצועי, שהוביל את פלוגתו בעוז, בגבורה, בשקט ובענווה.
אייל היה אמור להשתחרר מצה"ל בינואר 2024, אך האריך את השירות עקב המלחמה. לקראת סוף פברואר 2024, במהלך פשיטה על שכונת זייתון שבעיר עזה, בצפון הרצועה, נהרג ממטען חבלה שהניחו מחבלים.
סרן אייל שומינוב נפל בקרב ביום ט"ו באדר א' תשפ"ד (24.2.2024). בן עשרים וארבע בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכרמיאל. הותיר הורים, אחות ואח.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.
ספדה אימו: "אייל, ילד יפה שלי, מאור עיניי, כיבית לי את האור. כיבית את כל האורות בבית. ברגע אחד הכנסת אותנו לחושך. זה כמעט נגמר. היית אמור להשתחרר בינואר, ואמרת שזה לא מוסרי להשתחרר עכשיו, לא באמצע מלחמה. אמרת לי, 'כל מפקדי הפלוגות פצועים והצבא צריך אותי, החיילים שלי צריכים אותי. זו המלחמה הכי צודקת שיש. נילחם עד הניצחון ונחזיר את כל השבויים'. בארבעת החודשים האלה לא היה לך אף פצוע. אמרת לי, 'אנחנו מתכננים כל צעד ולומדים ומפיקים לקחים'. הגנת בגופך על חייליך, כי אמרת שאף חייל לא ייהרג. עמדת במשימה שלך, ילד שלי, אף חייל לא נהרג, אתה הראשון מהפלוגה שלך. עמדת בהבטחות שלך. תנוח, ילד שלי. תנוח, אהוב שלי. תנוח, גיבור שלי".
ספד לו רוי: "חבר נפש שלי, הימים הולכים ונעשים קשים יותר. כל יום החור בלב הולך וגדל. כמו דקירות בחזה שרק מי שקרוב אליך יבין. אין יום שאתה לא עובר לי בראש. מתגעגע אליך כל כך. הלוואי והיית פה".
ספד ניר חברו: "שומינוב, הבחור הכי מיוחד שהכרתי. גבר אמיתי עם ערכים טובים. ציוני שנתן את נשמתו למדינה והגן על חייליו בגופו. שומי היקר, חיית כגיבור ונהרגת כגיבור. למדתי ממך המון. אוהב, מעריך ומודה לך על הכול. נוח שם למעלה".
כתב מרום, אחד מפקודיו: "היית איש צבא גדול, אבל לא רצית בזה. היית מחויב לעמך, לארצך ולמולדתך. דיברת איתי על יציאה לקורס מ"כים, ואמרתי לך שאני לא איש צבא ואין לי מה לתרום, כי אני גם לא אוהב את כל עניין הלחימה. ואז אמרת לי משהו מדהים שלא חשבתי לעולם שאשמע ממ"פ: 'מה אתה חושב, שאני אוהב להיות פה? אני פה כי צריך אותי. אף אחד לא שואל אותך אם לצאת לקורס מ"כים או לא. אתה לא הסיפור פה בכלל'".
כתב אוראל, פלוגה "מבצעית", גדוד "צבר": "תמיד אמרנו שאתה מכונה בלתי ניתנת לעצירה, אחד מהאנשים האלה שמוצלחים בכל דבר. היה לכולם ברור שתהיה פוליטיקאי או איזה איש עסקים מצליח אם היית מרשה לעצמך להשתחרר מהמערכת. אבל לא הרשית לעצמך, גם אחרי שנפצעת בסבב הראשון. הבית היה חשוב לך יותר מכול. אוהב אותך ומתגעגע, אח יקר".
כתבה מיכל, אם של פקוד: "אין אותיות בשפה העברית שיכולות לחבר את הכאב שיש לי בגוף ובנשמה עכשיו. מפקד הפלוגה העילוי, הנשמה, המקצוען, האבא והאימא של הפלוגה, נהרג. זה פשוט בלתי נתפס. ברוך דיין האמת".
ספד לו חיים, מחנכו בתיכון: "אנחנו בהלם. עם ישראל איבד את אחד הלוחמים היקרים שלו. אייל היה אחד שלא מוותר. הייתי מאחל לכל מחנך תלמיד כזה עם ערכים וכבוד. גם כתלמיד תמיד השתדל ועשה כל מאמץ כדי להצליח. ברור שגם בצבא היה כל כולו למען המדינה".